ביטקוין לא נולד מדיון אקדמי. הוא נולד בתוך שריפה, ולשריפה הזו יש שם ותאריך.
הסיפור מתחיל בארצות הברית, עם ריבית נמוכה ואשראי לדיור זמין בקלות. מימון בית הפך לזול כל כך שהביקוש התפוצץ והמחירים עלו במשך שנים. בזמן שהמחירים עולים, כולם נראים צודקים: מי שקנה מרוויח, מי שהלווה יש לו ערבות שמעריכה את עצמה ומי שמפקפק נראה פסימי. באווירה זו הפכו פופולריים ההלוואות הסאב-פריים, שניתנו ללווים עם יכולת מועטה או ללא יכולת מוכחת לשלם, לעיתים קרובות עם תשלומים נמוכים בשנים הראשונות וקפיצה בהמשך.
המרכיב השני היה האריזה. במקום לשמור את ההלוואות הללו, הבנקים חיברו אותן באלפים ומכרו את החבילה כנייר ערך, עם זכות לזרם התשלומים של המשפחות. חבילות נחתכו לפרוסות, פרוסות נארזו מחדש בחבילות חדשות, ובסוף השרשרת היה נייר שכמעט אף אחד לא הצליח באמת לנתח. סוכנויות דירוג אשראי הטביעו חלק גדול מההר הזה בציון המרבי. קרנות פנסיה, עיריות ובנקים מכל העולם קנו.
המרכיב השלישי היה המינוף. מוסדות פעלו עם חלק קטן מאוד מההון העצמי עבור כל ריאל של חשיפה, מה שמכפיל את הרווח בזמן שהמחירים עולים ומשמיד את המוסד בנפילה קטנה.
בשנים 2006 ו-2007 המחירים של הנדל"ן הפסיקו לעלות והחלו לרדת. התשלומים עלו, הפיגורים עלו יחד, והניירות הערך המבוססים על המשכנתאות הללו הפכו לניירות ללא מחיר — לא בגלל שהם היו שווים מעט, אלא כי אף אחד לא ידע מה יש בתוכם. בספטמבר 2008, Lehman Brothers, בנק השקעות עם יותר מ-150 שנות פעילות, ביקש פשיטת רגל. האשראי בין הבנקים נעצר: אף אחד מהם לא ידע איזה מהם היה חדל פירעון, ולכן כולם הפסיקו להלוות זה לזה.
התשובה הגיעה מהמדינה. בנקים וחברות ביטוח שנחשבו גדולים מכדי ליפול ניצלו בכסף ציבורי, בתוכניות של מאות מיליארדי דולרים, והבנקים המרכזיים בילו שנים בקניית נכסים ובהרחבת מאזנים כדי לתמוך במערכת. ההצדקה — למנוע קריסה גדולה יותר — היא ניתנת להגנה וממשיכה להיות נושא לדיון. אבל התוצאה המעשית הייתה קשה לעיכול עבור מי שהיה מחוץ: מיליוני משפחות איבדו בית ועבודה, בעוד מוסדות שלקחו את הסיכונים נשמרו על הרגליים בכסף של כולם, ומי ששמר חסכונות שילם את המחיר דרך המטבע.
בתוך התרחיש הזה מופיע המסמך. ב-31 באוקטובר 2008, חמש שבועות לאחר קריסת Lehman, מישהו בשם סאטושי נקמוטו פרסם ברשימת דיון של קריפטוגרפיה עבודה בת תשע עמודים: "Bitcoin: A Peer-to-Peer Electronic Cash System". השורה הראשונה של התקציר מציעה גרסה של כסף אלקטרוני שמאפשרת תשלומים ישירים מצד אחד לשני מבלי לעבור דרך מוסד פיננסי.
ב-3 בינואר 2009, הבלוק הראשון של הרשת נוצר. בתוכו, בשדה שמקבל טקסט חופשי, סאטושי כתב משפט: "The Times 03/Jan/2009 Chancellor on brink of second bailout for banks" — הכותרת של העיתון הבריטי The Times של אותו יום, על שר האוצר על סף חילוץ שני לבנקים.
המשפט הזה ממלא שתי פונקציות. האחת היא טכנית: הוא מוכיח שהבלוק לא נוצר לפני אותו תאריך. השנייה היא הצהרת כוונות, ולא משאירה מקום לספק לגבי מה שהוצע ונגד מה.
חשוב להיות מדויקים לגבי מה ביטקוין הוא ומה הוא לא. הוא לא תוכנית ממשלתית, לא הבטחה להתעשרות, ולא פתרון לכל מה שהיה לא בסדר ב-2008. הוא הצעה טכנית לשאלה ספציפית, ששיעור זה כולו בנה: האם אפשר שיהיה כסף שהוא נדיר בצורה ניתנת לאימות, שכל אחד יכול להשתמש בו בלי לבקש רשות, ושאף אחד לא יכול לשנות את הכללים שלו באופן חד-צדדי?
התשובה לשאלה זו — איך היא פועלת, למה היא פועלת ואיפה היא עדיין נתקלת — היא הנושא של המודול הבא.