הביטקוין לא נולד מדיון אקדמי. הוא נולד בתוך שריפה, והשריפה הזו יש לה שם ותאריך.
הסיפור מתחיל בארצות הברית, עם ריבית נמוכה ואשראי נדל"ן קל להשגה. מימון בית הפך להיות כל כך זול שהביקוש התפוצץ והמחירים עלו במשך שנים. כל עוד הם עולים, כולם נראים צודקים: מי שקנה מרוויח, מי שהלווה יש לו ערובה שמתייקרת מעצמה ומי שמפקפק נראה פסימי. באווירה הזו הפכו ההלוואות הסאב-פריים לפופולריות, ניתנו ללווים עם יכולת מועטה או ללא יכולת מוכחת לשלם, לעיתים קרובות עם תשלומים נמוכים בשנים הראשונות וקפיצה בהמשך.
המרכיב השני היה האריזה. במקום לשמור את ההלוואות האלה, הבנקים חיברו אותם באלפים ומכרו את החבילה כנייר ערך, עם זכות לזרם התשלומים של המשפחות. חבילות נחתכו לפרוסות, פרוסות נארזו מחדש בחבילות חדשות, ובסוף השרשרת היה נייר שכמעט אף אחד לא הצליח באמת לנתח. סוכנויות דירוג האשראי חותמות על חלק גדול מההר הזה בציון הגבוה ביותר. קרנות פנסיה, עיריות ובנקים מכל העולם קנו.
המרכיב השלישי היה המינוף. מוסדות פעלו עם חלק קטן מאוד מההון העצמי שלהם לכל שקל של חשיפה, מה שמכפיל את הרווח כל עוד המחירים עולים והורס את המוסד בירידה קטנה.
בשנים 2006 ו-2007 המחירים של הנדל"ן הפסיקו לעלות והתחילו לרדת. התשלומים עלו, האיחורים בתשלומים עלו יחד איתם, והניירות הערך המגובים במשכנתאות אלו הפכו לניירות חסרי ערך — לא משום שהם היו שווים מעט, אלא משום שאף אחד לא ידע לומר מה היה בתוכם. בספטמבר 2008, Lehman Brothers, בנק השקעות עם יותר מ-150 שנה, ביקש פשיטת רגל. האשראי בין הבנקים נעצר: אף אחד מהם לא ידע איזה מהם היה חדל פירעון, ולכן כולם הפסיקו להלוות זה לזה.
התשובה הגיעה מהמדינה. בנקים וחברות ביטוח שנחשבו גדולים מכדי ליפול קיבלו סיוע בכסף ציבורי, בתוכניות של מאות מיליארדי דולרים, והבנקים המרכזיים בילו שנים בקניית נכסים והרחבת מאזן כדי לתמוך במערכת. ההצדקה — למנוע קריסה גדולה יותר — היא ניתנת להגנה וממשיכה להיות נושא לדיון. אבל התוצאה המעשית הייתה קשה לעיכול עבור מי שהיה בחוץ: מיליוני משפחות איבדו בית ועבודה, בעוד המוסדות שלקחו את הסיכונים נשארו עומדים עם כסף של כולם, ומי ששמר חסכונות שילם את המחיר דרך המטבע.
בתרחיש הזה מופיע המסמך. ב-31 באוקטובר 2008, חמש שבועות אחרי נפילת Lehman, מישהו בשם Satoshi Nakamoto פרסם ברשימת דיון של קריפטוגרפיה עבודה בת תשע עמודים: "Bitcoin: A Peer-to-Peer Electronic Cash System". השורה הראשונה של התקציר מציעה גרסה של כסף אלקטרוני שמאפשרת תשלומים ישירים מצד לצד בלי לעבור דרך מוסד פיננסי.
ב-3 בינואר 2009, הבלוק הראשון של הרשת נוצר. בתוכו, בשדה שמקבל טקסט חופשי, Satoshi הקליט משפט: "The Times 03/Jan/2009 Chancellor on brink of second bailout for banks" — הכותרת של העיתון הבריטי The Times מאותו יום, על שר האוצר על סף סיוע שני לבנקים.
המשפט הזה ממלא שתי פונקציות. אחת היא טכנית: הוא מוכיח שהבלוק לא נוצר לפני אותו תאריך. השנייה היא הצהרת כוונה, והיא לא משאירה מקום לספק לגבי מה שהוצע ונגד מה.
חשוב להיות מדויקים לגבי מה הביטקוין הוא ומה הוא לא. הוא לא תוכנית ממשלתית, לא הבטחה להתעשרות, ולא פתרון לכל מה שהיה לא בסדר ב-2008. הוא הצעה טכנית לשאלה ספציפית, שהמודול כולו בנה: האם אפשר שיהיה כסף שהוא נדיר בצורה ניתנת לאימות, שכל אדם יכול להשתמש בו בלי לבקש רשות, ושהחוקים שלו אף אחד לא יכול לשנות באופן חד צדדי?
התשובה לשאלה הזו — איך היא עובדת, למה היא עובדת ואיפה היא עדיין נתקלת — היא הנושא של המודול הבא.