מתחילים שיעור 1 4 דקות קריאה

ארנקים: מה הם שומרים באמת (לא ביטקוין)

ארנק לא שומר מטבעות. הוא שומר את המפתח שמאשר להזיז אותם - וההבדל הזה מסביר כמעט כל טעות של מתחילים.

הטלפון נפל לבריכה. או שהוא נגנב ברמזור, או פשוט הפסיק להידלק בבוקר יום שלישי. השאלה הראשונה של מי שיש לו ביטקוין ברגע כזה היא תמיד אותה שאלה, והתשובה מפחידה מהסיבה הלא נכונה: לא, הכסף לא היה בטלפון. הוא מעולם לא היה שם.

המודול הקודם הראה איפה הוא נמצא. המטבעות הם יציאות רשומות בספר החשבונות שמעתיקים עשרות אלפי מחשבים, והם נשארים שם, בדיוק אותו דבר, עם המכשיר שלך בתחתית הבריכה. מה שהיה במכשיר זה דבר אחר: ההרשאה להזיז אותם.

זה מה שארנק שומר. לא מטבעות — מפתחות. מפתח פרטי הוא מספר, ומי שיש לו את המספר הזה יכול לחתום על עסקה שמבזבזת את המטבעות שננעלו על ידו. אף מטבע לא נכנס או יוצא מהמכשיר בשום רגע. האפליקציה כותבת הודעות חתומות ומעבירה אותן לרשת, כפי שתואר במודול הקודם.

ארנק לא שומר מטבעות. הוא שומר את המפתח שמאשר להזיז אותם.

המילה "ארנק" מבלבלת, ולכן כדאי לפרק אותה. אפליקציה כזו עושה שלושה דברים: שומרת את הזרע שממנו יוצאים כל המפתחות שלך, מרכיבה וחותמת על עסקאות, ומתייעצת עם הרשת כדי להראות כמה יש לך. רק הראשון הוא בלתי ניתן להחלפה. את השניים האחרים כל תוכנה אחרת יכולה לשחזר, בכל עת, בלי לבקש רשות מאף אחד.

מכאן נובעת התוצאה שמצילה או מטביעה מתחיל: לאבד את המכשיר זה לא לאבד את הכסף, אבל לאבד את הרישום זה כן. עם המילים שרשמת, אתה מתקין אפליקציה אחרת בטלפון אחר, מקליד את המילים והיתרה מופיעה מחדש — כי היא מעולם לא הייתה בטלפון הישן. בלעדיהן, אין עותק שני, אין תמיכה ואין "שכחתי את הסיסמה שלי". המילים האלה הן השיעור הבא.

לאבד את המכשיר זה לא לאבד את הכסף. לאבד את הרישום זה כן.

הגודל של ה"לא קיים" הזה קשה להאמין לפני שרואים מקרה. ב-2013, וולשי בשם ג'יימס האוולס זרק דיסק קשיח ישן ששמר את המפתחות לשמונה אלף ביטקוין שנכרו שנים קודם לכן. הדיסק הגיע למזבלה בניופורט. הוא בילה יותר מעשר שנים בבקשת אישור לחפור, והגיע להציע נתח מהתוצאה לעירייה, ובינואר 2025 סגרה מערכת המשפט הבריטית את המקרה. הדיסק עדיין שם. הערכות רציניות מדברות על משהו בין שלושה לארבעה מיליון ביטקוין שאבדו כך: מטבעות גלויים בספר החשבונות, שכל אחד יכול לראות ואף אחד לא יכול להזיז.

דיסק קשיח במזבלה, עם המטבעות גלויים בספר החשבונות ומחוץ להישג יד של כולם.

יש תוצאה פחות ברורה ומאוד שימושית. אפשר לקבל עם הארנק כבוי. הכתובת היא יעד בספר החשבונות, ומי שמשלם כותב שם בלי צורך לדבר עם המכשיר שלך. המפתח נחוץ רק כדי להוציא. ארנק שמור במגירה, בלי סוללה ובלי אינטרנט, מקבל תשלומים כל השנה — וזה בדיוק מה שמאפשר ארנק מנייר או ממתכת.

הכתובת מקבלת לבד. המפתח נחוץ רק בזמן ההוצאה.

בסופו של דבר, הארנקים מתחלקים לפי שאלה אחת בלבד: מי מחזיק במפתח. אם זה אתה, זו שמירה עצמית — האפליקציה בטלפון, התוכנה במחשב, המכשיר הייעודי שחותם מבלי לחשוף את המספר שהוא שומר. אם זו חברה, אין לך ארנק, יש לך חשבון: היתרה היא הבטחה שלה, בדיוק כמו היתרה הבנקאית מהמודול הראשון.

וזה לא בהכרח גרוע יותר, למרות מה שנאמר אחרת. חברה מחזירה את הגישה כשאתה שוכח את הסיסמה, וחלק גדול מההפסדים קורה דווקא למי שלקח על עצמו אחריות לבד ולא היה מוכן לכך. הבחירה בין השניים יש לה שני צדדים ומגיעה לשיעור שלם: זהו שיעור 5.

לפניו, מה בדיוק כתוב על אותו דף נייר שלא ניתן לאבד. בשיעור הבא, שתים עשרה המילים.